טוני קרוס היה האחרון מסוגו

טוני קרוס היה אחד השחקנים הכי מטעים שראינו בכדורגל. במבט ראשון הוא נראה כמו קשר פשוט. נגיעה אחת, שתי מסירות מדויקות, בלי דריבלים מיותרים ובלי רעש. אבל מי שהתבונן לעומק הבין שהוא היה הרבה יותר מפליימייקר. הוא גילם בתוך שחקן אחד תפקידים, שהיום מתחלקים בין שלושה או ארבעה שחקנים. קרוס שילב איכויות שכמעט אי אפשר למצוא היום אצל אותו שחקן. הוא ידע להוריד את קצב המשחק כשהכול בער, להאיץ בדיוק ברגע הנכון, להשתחרר מלחץ כאילו הוא לא קיים, ולשלוט בקצב המשחק בקור רוח מוחלט. יותר מכול, הוא קבע איך ייראה כל מהלך של הקבוצה. הכדורגל המודרני השתנה. המשחק מהיר יותר, אינטנסיבי יותר ואגרסיבי יותר. הלחץ מתחיל גבוה, השטחים נסגרים במהירות, התפקידים מתחלקים בין יותר שחקנים, והדרישות הפיזיות עלו לרמה שלא הכרנו בעבר. לכן כמעט כבר לא קיים שחקן אחד שנושא על כתפיו את כל האחריות הזו. זו בדיוק הסיבה שאין באמת "יורש לקרוס". כדי לשחזר את ההשפעה שלו צריך כיום שילוב של כמה שחקנים. אחד שמייצב את מרכז המגרש, אחד שמוביל את הכדור קדימה, ואחד שמספק את היצירתיות ואת המסירה המכריעה. מה שבעבר עשה שחקן אחד, הפך היום למשימה של מערכת שלמה. אבל כאן מסתתר הדבר המיוחד באמת. קרוס לא היה שריד של דור קודם שנאבק לשרוד בכדורגל החדש. להפך. הוא הוכיח שגם בעידן של לחץ גבוה וקצב מסחרר, אפשר לשלוט במשחק באמצעות אינטליגנציית משחק, דיוק וקבלת החלטות יוצאת דופן. ברגעים הגדולים ביותר של ליגת האלופות, כשכולם רצו מהר יותר, הוא בחר להאט. דווקא שם נולדה העליונות שלו. הוא גרם למשחק להתנהל בקצב שלו. זו אולי ההגדרה המדויקת ביותר לקריירה שלו. קרוס לא הסתגל לכדורגל החדש. הכדורגל החדש הסתגל לקרוס. לכן הוא לא היה רק קשר גדול. הוא היה המצפן של הקבוצה, שומר הקצב, והשחקן שהעניק לכל הסובבים אותו סדר, ביטחון ושליטה. אז אם מנסים למצוא את "היורש של טוני קרוס", מחפשים במקום הלא נכון. כששחקן פורש, בדרך כלל מחפשים מי יחליף אותו. כשטוני קרוס פרש, התברר שצריך שלושה או ארבעה שחקנים כדי לנסות לעשות את מה שהוא עשה כמעט לבדו. זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לשחקן כדורגל.